לנו ההורים יש השפעה גדולה על פיתוח הביטחון העצמי של ילדינו.
כפי שאנו מודעים, הביטחון העצמי מסייע לילדים בהתמודדויות היומיומיות הן בגן, הן בבית הספר, במסגרות לא פורמאליות ולבטח בבית ואף מעצים את הילד. הביטחון העצמי מקנה לילד אמונה בעצמו, אומץ לעשות דברים שלא ניסה עד כה, חשיבה אופטימית לא רק עתידית אלא כאן ועכשיו, תחושה של שייכות, שהוא אהוב, בעל יכולות וכישורים, שרוב הדברים אפשריים להגשמה, ועם מכלול לא מבוטל של יתרונות הילד יוצא קדימה לעולם שבחוץ מחוזק ומבטא את היכולות והכישורים מבלי לחשש ומגשים את רצונותיו וחלומותיו.

אז מה אנחנו ההורים יכולות לעשות בכדי להקנות לילד ביטחון עצמי גבוה או לשפר את הביטחון העצמי שלו?

אני מציינת לרוב את העובדה שאת העבודה עלינו להתחיל מהתחלה.
אצלנו בבית בו הילד נולד, גדל ומתפתח ומתבגר.
תפקידנו ליצור את ההבחנה בין הבית הבטוח, המוגן, השמור, המטיל את צילו על הילד וכאן אצלנו לרוב יספוג את בטחונו כי אנחנו ההורים, המשפחה הקרובה יחד איתו בחוויות הטובות והפחות נעימות, אנחנו ניתן את החיבוק ונטיל את רובד משקלנו לעזור לו לצבור חוויות במהלך השנים הראשונות (הגדילה, ההתפתחות המוטורית, הרגעים הראשונים) ונדע להגן ולהיות שם גם ברגעים הפחות מוצלחים ונעימים שהוא חווה, לבין העולם בחוץ, המציאות המתדפקת ואין באפשרותנו לחמוק ממנה, עולם מאתגר, לעיתים מאכזב, לא פשוט ומורכב הטומן בתוכו שלל אירועים, חוויות, רגעים, שהם אלו, יחד עם מה שסופג הילד בבית מעצבים את אופיו ומנתבים את דרכו.

הבית שאנחנו יוצרים עם הולדת הילד צריך להיות בית מעצים, אמיתי, כן, ועלינו להביא לתוכו את עצמינו. בהרבה מקרים אנחנו מביאים איתנו מבלי לשים לב את העבר שלנו, התרבות שלנו, המנהגים והתרבות עלינו גדלנו, העקרונות והמסרים שהופנמו אצלנו. אין בזה כל רע, כל עוד אנחנו יודעים מה המינונים הנכונים והצרכים הנדרשים לגידול הילד בצורה שתטיב עימו.
הילד צריך להרגיש חלק ממשהו, חלק מהמשפחה. הוא לא עובר אורח, הוא לא נמצא כאן למשהו רגעי, הוא כאן איתנו לאורך כל הדרך. הוא צריך ללמוד שהוא חלק ולא משהו בלתי נפרד. כחלק ממשהו הוא נדרש לתרום ולתת מעצמו (באופן יחסי לגילו). אנחנו שמחים על כל צעד שהוא הולך, על כל הגייה, חיוך,שרבוט וכו', מחבקים ואומרים לו כמה אוהבים אותו ומשבחים אותו כמה הוא מוצלח ובכך מעניקים לו את ברכת הדרך שהוא בדרך הנכונה. הילד מרגיש מינימום מלך, אבל האם מותר לו לעשות הכל, לקבל כל מה שהוא מבקש ולא לתת מעצמו כלום?
כבר מגיל קטן אמצו אותו לחיקכם ולמדו אותו לעשות דברים בבית. בתיאום ציפיות, בחלוקת תפקידים, לאסוף את הצעצועים בגיל קטן, לסדר את החדר, לטאטא את הבית, לנקות את השולחן. לא משנה מה. הכינו אותו שהוא צריך לתרום בבית. לעזור.
בלי קשר ישיר לקבלת דברים אבל כן, יש שני צדדים למטבע. מקבלים ונותנים.
הזכרתי באחד הפוסטים על עזרה בבית. הילד מקבל בטחון ומאוד נהנה שסומכים עליו, שנותנים לו אחריות ושהוא עושה משהו למען משהו. עוזר בבית, שומר על אחותו הקטנה, עוזר בשיעורי הבית לאח הנוסף.
ואתם זוכים גם בעזרה וגם בילד עם הרגשה נהדרת לאחר מכן.
כן, זה לא הכי נקי. זה לא הכי מסודר. זה לא הכי כמו שרציתם. אבל לא באמת זה מה שחשוב.
לא התוצאה חשובה אלא מבחן האחריות והעשייה.

ילד צריך הורה שיקשיב לו. יהיה איתו. שיראו אותו. שיתייחסו אליו. לבעיותיו. שיחוו את רגשותיו.שיזדהו עימו. יבינו אותו. ויכירו בצרכיו. לא הכל נוכל לעשות בשבילו ולבטח לא כאן ועכשיו בזמנים שהוא דורש, אבל לתת תחושה שאנחנו בשבילך. נעשה מה שאפשר במסגרת האפשריות הקיימות.
גם אם מאוד נרצה, לא כל ילד הוא כמו ילד אחר או אפילו כמו אחיו. ואפילו לא כמו שייחלנו.
כל ילד עומד בפני עצמו ועולמו מכיל את העולם שלו כפי שהוא רואה אותו וכך הוא מתוודע אליו.
ולכן אלינו להתייחס בכובד ראש ובלב חם לכל ילד בנפרד.
משפטים "תראה את אחותך...", "אתה לא כמו..", מיותרים ואין מה להשוות בשום תחום את ילדכם עם האחר. הוא יעשה את מה שהוא יכול ומסוגל ולא מעבר לכך. אבל עם תמיכה, הקשבה הוא ידע שהוא יכול ומסוגל ולא יחשוש להביע את עצמו. אל לנו לזלזל בילד שכשל, בצעדו הראשון (מצעד אמיתי בתינוקות ועד צעד אמיתי בכל שלב בחיים), שלא יודע את מילות השיר בגן בעוד שהאחרים מפזזים אותו בע"פ, שהציון במבחן נמוך מהרגיל וכו'.
אנחנו כמבוגרים מרגישים תחושת "כבוד" מאוד עמוקה ואל לאף אחד לפגוע בכבודנו. זה הבסיס שלנו.
אז למה שנעשה זאת לילד, לאדם הכי קרוב אלינו?
ילד שמשפחתו פוגעת בו, הפגיעה היא גדולה מאשר חבר או סתם ילד מהחוג פגע בו.
ההורים, הדבר הכי יקר וחשוב לו בעולם מזלזלים בו, פוגעים בכבודו ומתייחסים אליו בפשטות.
לא קל לעשות סוויץ בין חיי העבודה לבית. קחו אויר לנשימה בזמן הנסיעה, חשבו איך אתם רוצים שילדכם יראה אתכם שאתם נכנסים. גם לא קל לשנות תפיסת עולם וחלומות שהילד שלי יהיה...ובסוף הוא משהו אחר.
חשבו על כל מילה, כל משפט שיוצא מהפה פעמיים. זה קשה. המציאות לפעמים ובהרבה פעמים חזקה מאוד מהרגע הזה עם הילד שלנו אבל חייבים לנסות למתן את התגובות שלנו ולאפשר לילד להביע את עצמו בלי חשש כי הרי נגרום לילד רק להתרחק, לא לשתף, להסתגר, השפעות שליליות והשלכות עתידיות לכך.
תנו לו ביטחון להגיד מה שהוא חושב, מרגיש, כמובן בדו שיח, בשיחה נימוסית, אפילו קולנית אבל מכובדת.
שאתם איתו, אתם איתו. לא בפלאפון, לא עונים על מיל בעבודה, לא עושים כביסה וצועקים לו מהמטבח.
גם שהבית גועש (מי מאיתנו האימהות לא מרגישה כך!) כמה דקות הקשיבו לילד. היו עימו.
נזכור כי הרך הפעוט, גדל לילד ואח"כ למתבגר. וכל גיל מביא עימו חוויות אחרות, כשלים, התמודדויות יותר מורכבות, דילמות ובלבול, משימות ואתגרים. הבגרות מביאה אותם להעצמה, לצבירת בטחון עצמי, לעצמאות, ועלינו להזכיר להם שאנחנו כאן, איתם ולצידם לאורך כל הדרך. גם שהם לא רוצים אותנו ולא דורשים בעצתנו. שאנחנו מתוסכלים, כועסים ופגועים אמא ואבא כאן בשבילם. מאמינים בהם.יודעים שהם מסוגלים.
אמרו להם מה שאתם חושבים, מה שאתם רוצים, שתפו ברגשות שלכם, ספרו על ההתנסות וההתמודדות ואף על ההצלחה והכישלון שלכם, דברו על החששות שלכם. הרגשות שלנו קיימים ועלינו לבטא אותם גם למורת רוחם של הילדים. אבל אפשרו להם את ההתנסות גם שהתוצאה תהיה מאכזבת, כושלת וידועה מראש.
הם ידעו שמה שחשוב זו ההתנסות, הדרך, הרצון ולא תמיד מבחן התוצאה.
בסופו של דבר, זכרו שתינוק בן יומו ולאורך כל שנות חייו רואה אתכם כמודל לחיקוי שלו, מנסה לרצות אתכם ההורים ולהיות "ילד טוב". זכרו בשנית: אין ילד טוב כמו שאין ילד רע.
תחזקו את ההתנהגויות והמעשים החיובים שלהם לאורך כל הדרך, התריעו בפני התנהגויות פחות מקובלות ואסרו התנהגויות מסוכנות חיים.
שימו לב לפרטים הקטנים, לאותיות במשפט, להלך הרוח, לתנועות, למבט בעיניים.
לא רק של הילד שלכם, גם שלכם.
הילד ירגיש שייך, משמעותי, מוערך והביטחון העצמי שלו ירקיע שחקים.
המאמר התפרסם בפורטל mamy