האמון המתפתח בין הורה לילדו, עוד בעודו תינוק, בונה אצל הרך הנולד את  היכולת לפתח כשירות רגשית, להבין את רגשותיו, להיות מסוגל לשלוט בהם ולכבד את רגשות הזולת. ילדים אשר חוו מצעירותם קשר חזק של אמון הפכו לילדים סקרנים, בעלי מוטיבציה, בטחון עצמי ואמונה בזולת.
כשאני מדברת על אמון, אני מתייחסת להיבטים שונים מחיי היומיום: התינוק למד ללכת והוא החל לטפס על המדרגות. ללא מילים, את תהיי שם מאחוריו. בתחילה, הוא יסובב את מבטו כדי לוודא שאתם שם, אך עם הזמן הוא פשוט יידע שאתם אכן שם ותתפסו אותו אם ימעד. ילד החווה תחושת אמון שכזו יקבל בטחון לנסות ולהתנסות, הוא יידע שאמא ואבא יתמכו ויכוונו בכל עת. אמון מתבטא ביצירת תקשורת. עוד כאשר ילדך הוא תינוק, יש לדבר איתו ולשתף אותו בחוויות היומיומיות כל הזמן. דיאלוג זה חשוב גם כשהתינוק עדיין אינו מדבר. השיתוף מתבטא במצבים בו אכין אותו מראש לכל ביקור חדש, מצב חדש, יציאה מבית, חיסון או שגרת יומיום רגילה כמו זמן האכלה או השכבה.
שבירת אמון מתרחשת כאשר אנו משדלים תינוק או פעוט לאכול גם כאשר הוא שבע. מניפולציות רגשיות כמו: "הכפית האחרונה עצובה, אל תשאיר אותה לבד" פשוט מיותרות. לעתים, אנו מעדיפים להימנע מעימות או התמודדות עם בכיו של הילד ובוחרים לחמוק מהבית ללא הסבר או תהליך פרידה. המצב אולי מנע מכם לשמוע את הבכי אך אין זה אומר שלא היה בכי. נכון היה להכין את הילד לפרידה מבעוד מועד, להסביר לו מה הולך לקרות, לאן אנו הולכים ועם מי הוא יישאר.
יכול להיות שהפרידה לא תהיה קלה, אך אם נשדר בטחון באדם שנשאר איתו ונהיה החלטיים ונחושים בלכתנו, הילד יידע לקבל זאת ולהתמודד טוב יותר בכל פעם מחדש. והכי חשוב- הוא תמיד יבטח בכם כי לא הפרתם את אמונו.
רצון להימנע ממאבק מתבטא גם כאשר אנו כהורים אומרים דבר אחד אך בפועל עושים דבר אחר. בדרך זו אנו שוברים את אמונו. אמרנו לילד שאינו יכול לקבל ממתק, אך ברגע שהוא פוצח בבכי אנו נכנעים ומוותרים. ילדינו צריכים לדעת שיש להם על מי לסמוך ואנו מתכוונים לדברינו.
אם נשדר חוסר החלטיות מקשה עליהם מבלבל אותם ומפר את האמון.