ההורה הוא האדם הראשון שצריך לכבד את רגשותיו של ילדו ולתת להם מקום. שלילת הרגש של הילד יכולה לגרום לתסכול עמוק. כאשר ילד מקבל מכה, כואב לו, ואנחנו ההורים צריכים לתת לתחושה הזאת מקום, עלינו קבל זאת ולא לשלול. במקום לומר: "לא קרה כלום, זה לא כואב", ניתן לומר: "אני רואה שקיבלת מכה, זה בטח כואב. אני אתן לך נשיקה כדי שזה יעבור מהר יותר".
הרי הילד מרגיש אם כואב לו, ואם נתכחש לכאב ניצור אצל הילד תחושה של בלבול. "אני מרגיש שכואב לי ואמא אומרת שזה לא כואב, אז מה אני בעצם מרגיש"? בדרך זו לא נוכל ללמד את הילד לסמוך על תחושותיו.
לעתים, אנו חוששים לתת מקום לתחושה האמיתית מחשש שכך נגרום לילד להיות "בכיין" או "מפונק".
לא אחת אנו שומעים הורים הגוערים בילד הבוכה ואומרים לו: "תהיה גבר". (מה הקשר? גבר לא חש את הכאב? זהו תהליך הסוציאליזציה שאנו מכתיבים).
המקום שלנו כהורים הוא ללמד את הילד את קשת הרגשות ולקרוא להם בשם. כאשר הילד מרגיש וחווה את כל טווח הרגשות ומסוגל להתמודד איתם הוא יהיה מסוגל להרגיע את עצמו. כאשר הוא ישוב ויחווה את אותו הרגש יהיה לו קל יותר.
עלינו לאפשר לילד לחוות גם רגשות שליליים כמו רוגז, שעמום ואכזבה.
ברגע שניתן שם לרגש וגם אמא ואבא קוראים לאותה תחושה בשם, הוא מרגיש שמבינים אותו, יודעים מה עובר עליו.
לעזור לילדינו להתמודד עם רגשותיהם זה אומר  לקבל את רגשותיהם.
אם הילד מתרגז, אין לומר לו: "אין לך שום סיבה להתרגז". אני כהורה לא אשלול את מה שהילד מרגיש.
במקום זאת, אשקף לילד את רגשותיו: "אני רואה שמרגיז אותך שדני לקח את המשאית". הילד צריך לדעת שמותר לו להרגיש כל רגש, אך זה לא אומר שמותרת כל התנהגות.
דוגמא נפוצה לשלילת רגש מתרחשת כאשר אח חדש נולד. לא פעם הבן הבכור מצהיר שהוא שונא את אחיו הקטן. לנו, כהורים, קשה לשמוע את זה ואנו מיד מתכחשים לרגש הזה ואומרים: "אתה לא באמת מרגיש כך, הוא אח שלך". ברגע שאנו נותנים מקום לרגש הזה ולא נבהלים ממנו, נוכל לשמוע את הסיבות לתחושותיו של הילד ולעזור לו להתמודד עימם. בדרך זו, הוא לבדו ישתף בתחושותיו הקוטביות לגבי התינוק: אהבה ושנאה.

דרך נתינת מקום לרגש וקבלתו אנו מפתחים כשירות רגשית אצל ילדינו.